רמב"ם פרק אחד

הלכות מעשרות

ספר זרעים הלכות מעשרות. מצות עשה אחת -- והיא להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משני הזריעה, וליתנו ללויים. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

הלכות מעשרות פרק א

א. אחר שמפרישין תרומה גדולה, מפריש אחד מעשרה מן הנשאר -- וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ובו נאמר "כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה' ....." (במדבר יח,כד); והמעשר הזה ללויים, זכרים ונקבות -- שנאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח,כא).

ב. מעשר ראשון מותר באכילה לישראל, ומותר לאוכלו בטומאה -- שאין בו קדושה כלל; וכל מקום שנאמר במעשר קודש או פדייה, אינו אלא מעשר שני.

ג. ומניין שמעשר ראשון חולין, שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם, כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב" (במדבר יח,כז) -- מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר. לפיכך בת לוי שנשבית, או שנבעלה בעילת זנות -- נותנין לה המעשר, ואוכלת; אבל מי ששמעה שמת בעלה, או העיד לה עד אחד, ונישאת, ואחר כך בא בעלה -- קנסו אותה חכמים, שתהיה אסורה במעשר.

ד. [ג] לויים וכוהנים מפרישין מעשר ראשון, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר; וכך הכוהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכוהנים נוטלין מן הכול, יכול יאכלו פירותיהן בטבלן -- תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח): מפי השמועה למדו -- אתם, אלו הלויים; גם אתם, לרבות הכוהנים.

ה. [ד] אין מוציאין המעשר מיד הכוהנים, שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו); וכן כל מתנות כהונה, אין מוציאין אותן מכוהן לכוהן. ועזרא קנס את הלויים בזמנו, שלא ייתנו להן מעשר ראשון אלא יינתן לכוהנים -- לפי שלא עלו עימו לירושלים.

ו. [ה] האוכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו -- אף על פי שהן חייבין מיתה לשמיים, אינן משלמין המתנות לבעליהן: שנאמר "אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), אין לך בהן כלום עד שירימו אותן. ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחילה, ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.

ז. [ו] מעשרין ממקום על מקום אחר, ואינו צריך לעשר מן המוקף. אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ולא מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב; ואם עישר, אינו מעשר.

ח. [ז] וכל שאמרנו בתרומה, אין תורמין מזה על זה -- כך במעשר, אין מעשרין מזה על זה; וכל שאמרנו בתרומה, אם תרם תרומתו תרומה -- כך במעשר, אם הפריש מעשרותיו מעשרות; וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר. וכל התורם, מעשר; כל שאמרנו בהן, לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה -- כך אם עישרו מעשרותיהן מעשרות; וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיו מעשרות.

ט. [ח] האומר לחברו, הריני מעשר על ידיך -- אינו צריך לעמוד עימו, עד שיראה אם יעשר או לא יעשר; ואם אמר הוא לחברו, עשר על ידיי -- צריך לעמוד עימו.

י. [ט] החרובין, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם -- לפי שאינן מאכל רוב אדם. והשקדים המרים, בין בקוטנן בין בגודלן -- פטורין: מפני שאינן אוכל.

יא. [י] אילן שנטעו בתוך הבית -- פטור מן המעשרות, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, היוצא השדה" (דברים יד,כב); וייראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם -- שהרי תאנה העומדת בחצר, חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.

יב. [יא] בצלים שהשרישו זה בצד זה, אפילו השרישו בקרקע עלייה -- פטורין מן המעשרות; נפלה עליהן מפולת, והרי הן מגולין -- הרי אלו כנטועין בשדה, וחייבין במעשרות.

יג. [יב] המשמר שדהו מפני ענביו, ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה, או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות, ובא אחד ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרין בשדה -- בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן -- אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשרות ובתרומה; אין בעל הבית מקפיד עליהן -- מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר.

יד. [יג] אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר "בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב" (במדבר יח,ל) -- כשם שמעשר שמפרישין הלויים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו.

טו. [יד] אין מעשרין באומד, אלא במידה או במשקל או במניין; וכל המדקדק בשיעור, משובח. והמרבה במעשרות, מעשרותיו מקולקלין -- שהרי הטבל מעורב בהן; ופירותיו מתוקנין.

טז. [טו] המפריש מקצת מעשר -- אינו מעשר, אלא כמי שחלק את הערימה; אבל צריך להפריש מזה החלק שהוציא, מעשר שלו. כיצד, היו לו מאה סאה, הפריש מהן חמישה לשם מעשר -- אינו מעשר; ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר, אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.

יז. [טז] המפריש מעשר זה, מברך תחילה כדרך שמברכין על כל המצוות; וכן מברך על מעשר שני, ועל מעשר עני, ועל מעשר מן המעשר: מברך על כל אחד בפני עצמו; ואם הפריש הכול זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהן -- כוללן ברכה אחת ומברך, להפריש תרומות ומעשרות.